חג שבועות 

"מה, אתה דתי?"  הרהור לחג השבועות / מוטי לקסמן, סיוון תשע"ב

"וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים" [א].

חג שבועות על הסף, "ועשית חג שבעות לה' אלהיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך" [ב].

"שלש רגלים תחג לי בשנה" [ג].

שבועות הוא אחד הרגלים. אבל, הוא היחיד שאין לו מועד עצמי, אלא תלוי חג הפסח, "שבעה שבעת תספר לך מהחל חרמש בקמה תחל לספר שבעה שבעות. ועשית חג שבעות" [ד].

בשבועת אין מצות, גם לא ליל סדר, גם לא סוכה; ומשכו רק יום אחד ולא שבעה...

ובכל זאת, ברכות מגיעות.

"חודש טוב לך, חג שמח שיהיה לך", ברכתי אותך.

"מה, אתה דתי?", שאלת.

לא עניתי על השאלה.

דתי?

האם ברכה לטוב מציינת אדם "דתי" בלבד?

מה זה "להיות דתי"?

הכרתי פעם ירושלמי, גלוי ראש וללא חתימת זקן. שוחחנו, בין השאר, הוא סיפר לי, "כל בוקר אני מניח תפילין", הרמתי גבותיים בתמיהה גלויה.

אותו ירושלמי חכם, הבחין והוסיף בנועם, "זה הקשר לי ליהדות".

הוא דתי?

בכל אופן, שבועות, כמו פסח וסוכות הם מועדי ישראל, חגים דתיים.

כך צווינו, "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ה' אלהי ישראל" [ה].

כתוב, "כל זכורך" האם זה חל על כולם, כל אחד מצווה?

זיכרון נוסף.

בילדותי היינו נוסעים לקראת חג השבועות לקיבוץ גבעת השלושה, שם גר דודי, דוד יאנקעל ז"ל.

גבעת השלושה לא היה קיבוץ דתי. אבל, אז, באותם ימים, קיבוץ הוא היה...

ושם חגגו בשדה, בישיבה על חבילות חציר, את הבאת ביכורים.

בשירה, בריקוד, בשמחת תודה על ברכת התנובה בגן, בשדה, במטע, בדיר, ברפת, בלול, גם בבית התינוקות.

היה מאוד שמח, לעתים גם מרגש.

עלמות חן, לבושות לבן, ולראשיהן זר פרחים, שרו ורקדו.

עלמים חסונים בחרמשים קצרו תבואה, לפי קצב השירה.

טרקטורים עברו ועליהם הביכורים.

היה קיבוץ, והיה שמח.

אבל, "אנכי איני בוקר גם לא בולס שקמים" [ו].

מה לי ול"בכורי קציר חטים"?

מאין אביא, "המן הגרן או מן היקב" [ז]?

אז מה, לא אחגוג את חג השבועות?

לא אחגוג, אם אשאר צמוד ומרותק למלים בלבד, אכן, אין משמעות-משמעותית ל "וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים" [ח], לגבי!

אבל, אם אני בודק את הרעיון, את משמעות המלים הרי יש אפשרות שזה לא ישאר רק זיכרון יקר מהקיבוץ של ימים שחלפו.

אני טוען, זה רצוי ואפשרי גם כאן, גם בהווה.

מהו הרעיון? מהי המשמעות?

לטעמי, יש כאן שני היבטים חשובים

א. להיות ער ולגלות, לזהות את החדש.

ב.לדעת להודות על כך, בכנות מלאה.

אכן, יש חדש כל הזמן.

בין כתיבה לכתיבה, לרחוב יצאתי להמשך "עיבוד ההשראה"...

ראיתי, נהג עייף, חמור סבר, מתיישב על מדרגות בנין, מוציא שקית ובה כריך עבה.

"בתיאבון", אמרתי לו.

חיוך פשט על פניו העייפים, "תודה" הוא ענה, ופניו רוך הביעו.

חיוך חדש.

וגם, אישה צעירה, הילכה בשדרה ולפניה עגלת תינוק, והתינוק השמיע קול תלונה.

האישה, הרימה את התינוק, הוא נרגע, גם האישה.

חדש.

תגידו מה חדש יש בכך?

גם פירות האילן היו אשתקד, כעת הם חדשים.

התחדשות יש פה בפני הנהג ובהרגעת התינוק.

חידושים או התחדשויות כאלה, אינם מגיעים אלי מאליהם.

תלוי רק בי.

אם אני קשוב לעולם, אם אני פתוח למתרחש, לקיים, למתהווה, למתרחש אזי אגלה הרבה מתחדש, וביכורים רבים יהיו לי. כך,  "אני יכול לשמוח איך שבא לי [...] התינוקות פתאום יודעים ללכת / ובני השש יודעים פתאום לקרוא / והאופה אופה לי את הלחם / וזהו זה החג בהדרו //  [...] הללויה בגלל דברים כאלה / הללויה אני עדיין שר / הללויה יום יום ואיזה פלא / הללויה לחג שלא נגמר" [ט].

זוהי משמעות "ושמחת לפני ה' אלהיך", שמחה דבר חשוב היא.

שמחה ממלאת את האדם בחדוות-חיים.

בסתם יום של חול [י] וודאי גם במועד.

על כך ראוי שאודה, ואני מודה.

ועל השאלה עדיין לא השבתי.

ביכורים במובן הרחב ושמחה אמיתית, הם מציוני חג השבועות.

וזה חשוב מאוד.

אבל, חג השבועות מציין גם עת מתן תורה, הקשיבו.

אורי ואהרן בני השש לא הבינו מה קורה. הם עדיין זכרו היטב איך עברו בתוך הים מבלי להירטב, רק לפני שלושה חדשים.

והנה הם ראו שכל הגדולים שוב מתחילים להתרגש.

להתרגש?

הם היו ממש במתח.

כולם התאספו מסביב להר סיני.

פתאום היה שקט, מאוד שקט: בני-ישראל לא הוציאו הגה מפיהם, כלב לא נבח, חתול לא יילל, פר לא געה, עורב לא קרא, ממש כך מתואר, "א"ר אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, "שרפים לא אמרו זה אל זה קדוש קדוש", הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול אנכי ה' אלוהיך" [יא].

כולם עמדו והראש מופנה לראש ההר.

פתאום נשמעו קולות חזקים, ברקים האירו את השמים ואז ענן כבד כיסה את כל ההר.

ומתוך הענן, מראש ההר נשמע פתאום קול שופר חזק מאוד, וקולו הלך והתגבר, הלך והתגבר ויצאה אש גדולה וכל ההר ממש רעד.

מתוך קול השופר, מתוך הענן ומתוך האש נשמע אלוהים אומר: "אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" [יב].

התורה, ניתנה.

בחג שבועות חוגגים זאת.

איזו תורה קיבלנו?

"שבעים פנים לתורה" [יג] ויש תפיסות שונות.

מותר גם לי לומר, הפנים שאני מוצא בתורה, התורה הקרובה לליבי היא שכל "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבתיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" [יד].

אני מוצא חיזוק לכך בעשרת הדיברות, ובמיוחד בפתיחה.

הציון שבראש עשרת הדברות על החירות מדבר, "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

תורה זו, "תורת חיים היא".

חיים של בני חורין הוא בעל שני פירושים, לפחות, א. חירות החשיבה. ב. איסור על מניעת חירות מאחר. כך אני מבין את השיתוף הכללי בשמחה, "ושמחת לפני ה' אלהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" [טו].

תורה כזו, רק טוב בה.

חסידי ברסלב מציעים משמעות נוספת לחג השבועות.

"שבועות זה חתונה בין בורא עולם החתן – לכנסת ישראל הכלה.

שלושת הימים לפני חג השבועות נקראים שלושת ימי ההגבלה, אנחנו עדיין בתוקף של ספירת העומר ונמצאים בעליה גדולה קרוב לשער ה' 50 יום חג שבועות, [...] ומתחילים להתכונן, כמו עם ישראל שהתכונן למתן תורה , בשלושת ימי ההגבלה מתכוננים כמו כלה לחתונה , [...] בימים אלה צריך שתהיה הכנה גשמית ורוחנית" [טז].

ומה היא הכנה גשמית ורוחנית?

זו הפנמה כנה של תורת חיים לנעם ולשלום, רק כך תהיה זו "חתונה" ש"עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאשר" [יז].

ביכורים שהם בבחינת קשב להתחדשות בעולם והודיה על כך, תורת חיים ועל כן, "ושמחת לפני ה' אלהיך" [יח].

חג שבועות, הרגל הקצר ביותר מבין שלוש הרגלים, כולל הרבה – ביכורים, הודיה, תורה, שמחה.

אכן, שמחה גדולה.

שאלת "מה, אתה דתי?"

לא השבתי.

אבל , ברכתי.

אמן.

הארות ומראה מקום

א. שמות לד, כב.

ב. דברים טז, י.

ג. שמות כג, יד. פסח, שבועות וסוכות.

ד. דברים טז, ט.

ה. שמות לד, כג.

ו. בעקבות עמוס ז, טו.

ז. מלכים ב ו, כז.

ח. שמות לד, כב.

ט. נעמי שמר, יש לי חג.

י. "יום גבוה ונישא / עד גגות חבלי כביסה / ומחספס כאספלט שבכבישים. / אך מוזר איך יום כזה / מתפעם לו בחזה / ומתנוצץ בעיני האנשים" (יוסי גמזו, סתם יום של חול).

יא. שמות רבה (וילנא) פרשה כט.

יב. שמות כ, ב.

יג. אבן עזרא הקדמה לתורה.

יד. משלי ג, יז–יח.

טו. דברים טז, יא.

טז. http://www.breslav.co.il/?category=books&subcat=1&pageart=810

יז. משלי ג, יז–יח.

יח. דברים טז, יא.